נדמה כי אין צורך להציג את אזור זה, המייצר את היינות המבעבעים הטובים בעולם. כבר במאה ה-18 נודעו יינות אלו ברחבי העולם. במאה ה-19 התפתחו צורות הייצור המוכרות לנו וגם כיום מייצרים בתי שמפניה רבים על פי המסורת.

כרמי שמפיין נטועים על פי הגדרת ה AOC משנת 1927 כ 350,000 דונם כרמים בין 350 כפרים שונים על אדמת גיר בעיקר עם שיפועים מתונים המאשרים חשיפה מצוינת. האקלים מושפע הן מהאוקינוס והן מהמיקום הצפוני והקריר יחסית. הכרמים מחולקים למעל ל -275,000 תת חלקות. ישנם 17 כפרים אשר כרמיהם מוגדרים כגראנד קרו וכן 25 כפרים אשר כרמיהם מוגדרים כפרמייר קרו.

הזנים המותרים לשימוש הינם:

פינו נואר הנטוע במעל לשליש מכלל הכרמים
פינו מיוניאר הנטוע גם ב 32% משטח הכרמים
שרדונה, הנטוע ב 30% משטח הכרמים
פטיט מסלייר
פינו בלאן
פינו גרי
ארבאן (הנטוע בשטח קטן במיוחד)

הארבעה האחרונים נטועים בכמות מזערית אך הינם מותרים לשימוש.

השמפניות מיוצרות הרמת ה-NV עליהן לא מציונת שנת הבציר. מינימום היישון לשמפנייה כזו הינו 15 חודשים. שמפנייה עליה מצויינת שנת הבציר מיושנת לפחות שלוש שנים, כאשר בקבוקים מיוחדים מיושנים גם עד לשבע שנים. סוגי שמפניות שונים הינם בלאן דה בלאן המיוצרת משרדונה בלבד, בלאן דה נואר המיוצרת מענבי פינו נואר ו/או פינו מיוניאר, רוזה, ברוט, אקסטרא ברוט וכן ישנן שמפניות דמי סק בעלות מתיקות גבוהה יותר. למרות ששמפיין הינה החשובה באזורים המייצרים יינות מבעבעים בעולם, כיום האזור אחראי רק לייצור של כ 8.5% אחוז מהיינות המבעבעים בעולם. (לשיטות הייצור אנא פנו לעמוד ----).

שמה של שמפיין הגיע ממחוז קמפניה הסמוך לרומא באיטליה, הגבעות העדינות של המחוז הזכירו לרומאים את קמניה והם העניקו לה את שמה. ההיסטוריה של האזור רצופה מלחמות וחלק מהקרבות החשובים בהיסטוריה של צרפת נערכו בה.

למרות הערכות כי יין מיוצר באזור כבר מהתקוה הרומית המוקדמת, האזכור הראשון לכרמים הוא במאה החמישית. עד למאה השבע עשרה היינות לעתים הפסיקו את התסיסה בחורף הודות לקור והמשיכו אותה שוב באביב, מה שנתפס בזמנו כבעייתי. התסיסה הנוספת לעתים גרמה לבקבוקים העדינים יחסית להתפוצץ. הכנסיה והנזירים ובראשם דום פריניון קידמו רבות את הייננות באזור.

ההמצאה האנגלית של זכוכית עמידה יותר אפשרה ליהנות מהיינות המבעבעים. חצר הדוכס מאורליאנס וחצר המלך בוורסאי קיבלו את היינות המבעבעים בשמחה אבל רוב אוהבי היין העדיפו בשלב זה עדיין את היינות הרגילים, מה גם שאפילו הבקבוקים החדשים לא עמדו בפרץ ובמהלך המאה ה-18 יוצרו כל בציר כמה אלפי בקבוקים של יין מבעבע, מהם חצי שרדו.

מדאם Veuve Cliquot היא שקידמה רבות את ייצור השמפניה בעשורים הראשונים של המאה ה-19 כאשר עובדיה פתחו שיטות ייצור חדשות. הבנה מעמיקה של התסיסה השניה התקדמה לאורך המאה ה-19 ובשנת 1838 פרסם רוקח צעיר מהכפר Chalons-Sur-Marne, Andre Francois את הנוסחה המדויקת אשר אפשרה תסיסה שניה בבקבוק ללא התפוצצות הבקבוק.

תוך זמן קצר התפתח ייצור השמפנייה ובתים חדשים כגון Louis Roederer, Bollinger וכן Krug אשר מייסדיהם הגיעו מאזור הריין הביאו שמפניה לכל העולם ובמיוחד לחצר הצאר הרוסי. הפילוקסרה פגעה באזור כפי שפגעה בשאר אירופה בסוף המאה ה-19 (1890). המשבר אשר לאזורים נוספים להתחרות בשמפיין על שוק היינות המבעבעים. מעבר לכך, מלחמות העולם, המשבר הכלכלי וכן קריסת השוק הרוסי לאחר המהפכה הקשו מאוד על התפתחות האזור.

בשנת 1911 החלו המאמצים להגדיר את האזור כחלק ממאמצי צרפת להגדיר את אזורי היין העיקריים. מלחמת אזרחים קטנה כעט פרצה כאשר הוחלט להכליל את אזור Aube הדרומי יחסית (110 ק"מ דרומית לאזור המרכזי של שמפיין). האזור הוגדר כחלק משני משמפיין בתחילה ולאחר מכן נכלל בהגדרה האזורית אשר פורסמה בשנת 1927. אירועי 1911 זעזעו את כולם ובשנות השלושים כבר היה שיתוף פעולה מלא בין האזורים השונים של שמפיין בעת הגדרות ה AOC. ממאמצים אלו צמח בסופו של דבר ה CIVC - Comite Interprofessional du Vin de Champagne – המאחד ומייצג את המגדלים והיצרנים.

כיום ישנם בשמפיין כ-350 בתי שמפניה וכן כ-4650 מגדלים המייצרים שמניה. מעבר לכך ישנם מעל 40 קואופרטיבים. שמפיין כיום האזור החשוב והיוקרתי ביותר לייצור יינות מבעבעים. גם כיום רוב השמפניה המיוצרת על ידי המגדלים נמכרת בצרפת ואילו בתי השמפניה אחראים לרוב המכריע של הייצוא.